בחיים לא אשכח את היום הזה, בעצם לילה, אולי נקרא לזה לפנות בוקר וזהו.
זה היה הלילה השני שלנו בדירה החדשה, בעיר החדשה.
עוד לא מכירים כלום, אפילו לא את השכנים.
זוג נשוי טרי וכלב. כלב חמוד. שההסתגלות לא קלה לו.
אז כמו שציינתי, לפנות בוקר.
הכלב עם ההסתגלות המאתגרת מיילל בלי סוף, רוצה לצאת החוצה.
רגיל לחצר. וגם אני. אבל בדירה החדשה בעיר החדשה אנחנו גרים בקומה שנייה. אז אי אפשר לפתוח לו וזהו. צריך לרדת למטה, לפתוח את דלת האינטרקום.
טוב יאללה, מה לא נעשה בשבילו. לפנות בוקר.
אז ירדתי. עם פיג'מת העננים החמימה והנעימה והלא סקסית בעליל שלי. כי ראבאק, לפנות בוקר מי כבר יראה אותי. וזה כולה פיפי והביתה.
והוא השתין.
וכשחזרתי לכיוון דלת האינטרקום גיליתי שהמממ… מישהו דואג לנעול אותה בלילה.
הכלב, אני ופיג'מת העננים תקועים, לפנות בוקר, מחוץ לבניין החדש.
לצלצל באינטרקום זו אופציה, הבעיה היא שבעלי לא שומע כ-ל-ו-ם כשהוא ישן. בטח ובטח לא כשהאינטרקום ליד הדלת והוא ישן בחדר שינה במרוחק עם דלת סגורה.
לצלצל לשכן אחר – לא אופציה. גם לפנות בוקר וגם לא מכירה. מפתח אין עליי.
אושר. NOT
אז בכל זאת ניסיתי לצלצל. וניסיתי שוב ושוב ושוב. לפחות עשר דקות.
כנראה אחד השכנים, שכן שומע מתוך שינה, יצא לפתוח לי, לכלב ולפיג'מת העננים.