מצפצפת עלייך
ביום יום שלי, אני אוהבת להחשיב את עצמי לאדם מנומס. לא ברור מאיפה זה הגיע, אבל אני למדתי לא להתפרץ, לא להתערב וגם… לא לצפצף.
נסיעה בגוש דן ללא צפצופים נחשבת אצל רבים כאילו הם לא נסעו, אבל אני, מחשיבה את עצמי מנומסת. הרכב האדום חותך אותי מימין ובצומת הבא רכב הליסינג שכמותו יש עוד עשרים אצלי במראה, מצליח להידחף לפניי ולעקוף אותי ברמזור.
אני אוהבת את הכביש, את הנסיעה, אפילו את צופרי המכוניות. אז מה שהרכב שלי הוא משנת 85 ואין לו מזגן. בימים הקרים אני נוסעת עם שמיכה מעליי (פעם עצר אותי שוטר אבל הוא לא מצא שזה לא חוקי, רק מאד מוזר) וביום חם אני נוסעת עם חלונות פתוחים, בגופיה שמאפשרת ליד שמאל שלי להיות שחורה לעומת יד ימין שנשארת לבנבנה ואני רואה מסביבי את מכוניות הליסינג הסגורות, הם נוסעים עם מזגן, עוקפים, חותכים וכיף להם באויר הקריר של האוטו.
כיוון שלימדו אותי לא לצפצף, אני סובלת כמו פולניה, בשקט ורואה את המכוניות שמימין ומשמאל עושות את שלהן.
לפעמים אני ממש בנאדם טוב ולכן הסכמתי לאסוף מישהי שאני בקושי מכירה מביתה כשאני נוסעת לצפון. שתינו ניסע עם אוטו שנת 85 וללא מזגן ונעביר נסיעה חמה ובכיף. אני מחנה תחת ביתה, מחכה שהיא תיצא. היא נכנסת לאוטו, שמה חגורה, אני מתחילה בנסיעה. החניה היא חד סטרית ואין מקום להסתובב. רכב שלפנינו עצר, רק לרגע של חמש דקות או אולי עשר והוא חוסם לי את הדרך.
אני לא מצפצפת, אני מעל זה, אני יותר טובה מזה. אני מביטה במד הדלק ותוהה כמה עולה לי החוויה ובכל שניה שעוברת אני מתחילה לבעור מבפנים יותר ויותר ובסוף, אני עושה את זה. אני מצפצפת ובמלוא החוזקה. האוטו שלי משמיע ביפ חלש שקורא לעזרה, הוא לא יודע לצפצף, הוא חלש. הטרמפיסטית שלי נקרעת מצחוק. היא צוחקת כל כך חזק שההוא מהאוטו שלפנינו שומע אותה ורץ להזיז אותו.
מאז, אני מצפצפת רק באוטו עם צפצפה אמיתית.