יש לי כלב. הוא אצלנו כבר הרבה שנים, כמעט 9 וכמו כל דבר בחיים… גם הוא הפך למובן מאליו.
הוא הצטרך אלינו לאחד המפגשים המשפחתיים האחרונים שקיימנו אצל אחותי.
אכל ימבה בשר על האש והיה מבסוט, שמח וטוב לב.
בסוף המפגש היינו צריכים לנסוע לעיר הגדולה – תל אביב. כדי לא לתקוע את אחותי עם הכלב, הוא בא איתנו ועם הילדים.
בקטנה, נוסעים – נותנים משהו, וחוזרים צפונה.
בדרך הילדים היו רעבים. אז בגלל שמיקו היה איתנו החלטנו לקנות פיצה, כדי שאני אחכה איתו באוטו והילדים ובעלי יצאו לקנות פיצה ונאכל בדרך.
סבבה.
מיקו ואני נשארנו באוטו.
כשחזרה החבורה העליזה עם הפיצה לא שמנו לב… ומיקו יצא להשתין.
יצאנו לנו מתל אביב הסואנת בדרכנו צפונה.
אחרי בערך רבע שעה נסיעה, בני הקט שאל בתמימות – איפה מיקו?!
$#^%@$^%&^%$&^%$@$#!#%
לכו תמצאו את מיקו הכרמיאלי ברחוב בן יהודה בתל אביב.
עשינו אחרוה פנה והתחלנו לנסוע לכיוון הפיצריה לחפש את הכלבלב. הו בידיבם בם.
עברו לפחות 25 דקות מאז שבעצם יצא מהאוטו בלי ששמנו לב.
לכו תמצאו אותו.
ולא, לא מדובר בכלב בגודל סוס, אלא יותר בכלב בגודל חתול.
אני והילדים נשארנו באוטו ליד הפיצריה, למקרה שיחזור, ובעלי יצא לחפש את הכלב. בערך חצי שעה רץ בסמטאות וחיפש את מיקו.
עד שראה מרחוק באחת הסמטאות אשה מבוגרת מחזיקה כלב שנראה כמו מיקו. התקרב שמח וטוב לב – וואלה מיקו!! היא מצאה אותו. איזה כיף.
ואיזו מקלחת שהוא חטף ממנה!!! איך כלב מסתובב ברחוב לא קשור??
מרוב פחד ופדיחה, לא העז להגיד לה שהוא יצא מהאוטו ובכלל לא שמנו לב שאיננו עד שהגענו לגליליות.