לפני כמעט עשר שנים עבדתי כמזכירה במשרד נחמד וקטן מאוד. היו לי שני בוסים נחמדים מאוד. אבל מה… הזויים שאין דברים כאלה. וכשאני אומרת הזויים – תסמכו עליי. הזויים!
האחד היה מבולגן ברמות אחרות. ניירות זרוקים בכל עבר, אוספים מוזרים על הקירות, בלגן בכל מקום, השני היה גאון מטורף. עבד המון, ממש בלי הפסקה, 24 שעות ביום. עסוק בכל מיני דברים שלא קשורים לעבודתו המרכזית, בזבזן זמן היסטרי! אבל חמוד, מקסים ומצחיק.
הגאון היה עובד במשרד מצאת החמה עד צאת הנשמה.
היה לי מצחיק איתם, לא היה רגע דל. היינו ממש כמו משפחה.
הם אחד עם השני לא כל כך צחקו, היו רבים בלי סוף, כולל איזה שני ריבים שכללו מכות, בחיי!
באחד מימי חמישי הבאתי בבוקר בורקסים למשרד. הבאתי לא מעט. אכלנו כולנו ביחד והיה אחלה!
בסוף היום, מאחר וידעתי שסוף שבוע לפנינו, נשארו איזה שני בורקסים אז זרקתי אותם לפח.
ראשון בבוקר אני מגיעה למשרד, ענייני בוקר, קפה, ישיבות, טלפונים.
הגאון המטורף ישן במשרדו. כן כן היתה לו מיטה במשרד.
לקראת צהרים מתעורר (הזוי כבר אמרתי?)
מברך אותי לשלום, ומחזיק בורקס. מיום חמישי!!!! שהיה בפח!!!!
שאלתי אותו: "מה נסגר איתך בן אדם?!?! זה היה בפח!!!"
והוא, בצורה הכי ג'ורג'ית מסיינפלד שיכולה להיות, ענה לי – "זה היה למעלה".