זה קרה בחודש השלישי לטיול הגדול שלי בדרום אמריקה. הגעתי לאיזו עיירה בארגנטינה, נכנסתי לפאב עם התרמיל הגדול שלי והתיישבי לשתות בירה. כל הפאב היה מלא תרמילאים מכל מקום אפשרי בעולם.
הם נראו מרוטים ועייפים.
"איך רואים עליך שאתה ישראלי," אמר מישהו באנגלית והתיישב ליידי. "אתם מתעקשים ללכת עם החולצות הצבאיות שלכם ולהתגאות בכיבוש".
הדבר האחרון שהיה לי כח אליו זה להיכנס לדיון פוליטי, וחוץ מזה, זאת הייתה חולצה של אחי הגדול.
"מאיפה אתה?". שיניתי נושא.
"נצרת עילית… אני סתם מסתלבט אליך. השתחררי מקבע בשייטת לפני חודשיים. משעמם לי…"
"משעמם לך? האמת גם לי. אז בוא נשחק את משחק הניחושים," הצעתי לו, "אני בוחר מישהו מהתיירים כאן, ואתה צריך לנחש מה הוא עושה בחיים".
"בסדר".
בחרתי לו מי שנראתה לי כתיירת סקנדינבית. היא ישבה בפינה וקראה ספר.
"קוראים לה מארי, היא מטולוז. קר לה מידי בצרפת אז היא ברחה לדרום אמריקה. היא רוצה להיות סופרת אז היא מחפשת את המקום המושלם לקבל בו השראה. היא עוד לא מצאה. בינתיים היא סובלת כאן ומפחדת מכל האנשים שמסביב. היא קוראת פה במקום לאכול כי ככה היא בורחת לעולם משלה. עכשיו תורך". הוא הצביע על בחור הודי שישב לא רחוק מאתנו.
"קוראים לו גופטה, הוא חייב כסף לכול העולם. הוא פשט רגל וברח לכאן כי אם יחזור להודו הוא יכנס לכלא ולא יצא ממנו לעולם. הוא חושב על תרגיל העוקץ המושלם והברמן יהיה הקורבן הראשון שלו. אני בטוח שהוא גם נורא מסריח למרות שאני לא מספיק קרוב להריח".
הבחור ההודי קם ואמר בעברית מושלמת: "למה שלא תסתמו את הפה כבר. כמה שטויות אתם מדברים".
באותו רגע רציתי לקחת את הדברים שלי ולברוח.
"ואגב אני לא הודי," הוא הוסיף וצחק, " אני מראש העין".
זה היה רגע מביך ומזל שהבחור לקח את זה ברוח טובה יחסית.
אם זה היה מישהו אחר, זה היה עלול להיגמר ברע.