תמיד היו לי בעיות עם השכנים וזה לא היה משנה איפה גרתי.
תמיד היה איזה שכן שהיה שר קריוקי בפול-ווליום בזמן שניסיתי להירדם, איזה סבא שקדח בקיר ב 6 בבוקר או שכן שגורר רהיטים כל יומיים.
הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר, אז הלכתי בלילה אותו היום לישון מוקדם מהרגיל.
ב 22:00 התינוק של השכנים התחיל לבכות.
אווווווו…..אוווווו….אוווווווו
קטן, קטן אבל עושה הרבה רעש.
הוא לא הפסיק לבכות. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להירדם. ניסיתי לשים כרית על האוזניים, לספור כבשים, לסגור את כל החלונות והדלתות.
זה לא עזר.
אוווווו……..אוווווווו….אאוווווווו
בעשר וחצי התינוק הפסיק לבכות ואחרי עשר דקות חזר להרעיש שוב. תינוקות אמורים לישון בשעה כזאת, לא?
לקראת השעה 23:00 כבר פחות דאגתי לשינה שלי, אלא יותר לתינוק. אולי הוריו הלכו והשאירו אותו לבד? אולי הם מרביצים לו?
החלטתי לרדת למטה ולדבר עם השכנים.
דפקתי על הדלת
לא הייתה תשובה.
צלצלתי בפעמון.
לא הייתה תשובה
אווווו…..אוווווו…אוווווווו
דפקתי על הדלת וצללתי בפעמון.
השכנה פתחה את הדלת. היא הייתה חצי ישנונית וחצי עצבנית: "מה אתה רוצה בשעה כזאת? לא מספיק שהחתול ברחוב מתחת לחלון מיילל כבר רבע שעה עם ה באוווו….באאוווווו….באאווווווווו שלו, עכשיו אתה בא להרעיש לי מהצד השני?"
אופס.
חתול. תינוק. אתם יודעים – קשה להבדיל ביניהם לפעמים.