זה היה היום הראשון שלי בעבודה. לא הכרתי אף אחד במשרד חברת הביטוח. שלחו אותי מכח אדם לעזור לאיזה סוכנת עם הניירת לקראת סוף השנה. התייצבי במשרד שלך בשמונה בבוקר וציפיתי להעביר את היום אם איזה דודה זקנה בגיל העמידה. להפתעתי קיבלתי יותר את הבת של הדודה. סוכנת ביטוח בת 30 ומשהו, שיער חום גולש ועיניים כחולות מימיות.
"אתה שי?" היא שאלה.
"אהה…כן…שלחו אותי מ….".
"יופי. אתה רואה את החוזים והמסמכים האלה? אני צריכה שתסדר אותם בקלסרים החדשים. צריך להביא אותם מהמחסן. המפתח אצל שאול. הסידור צריך להיות לפי שמות הלקוחות. אני בינתיים צריכה להתחיל במתקפת מיילים. בסדר? אם יש שאלות – אני כאן".
הלכתי לאיבוד בתוך הניירת ויצאתי מריכוז לגמרי כאשר היא התחילה לשרוק את Unintended של Muse. זה שיתק אותי כי זה היה השיר האהוב עלי.
"מה באמת?" היא אמרה. "גם שלי! הייתי בלונדון בהופעה שלהם בשנה שעברה. היה מהמם".
וכך דיברנו איזה שעה על Muse ומרגע לרגע רק הלכתי והתאהבתי בסוכנת. אחרי שעה בערך נזכרתי שאני צריך לעשות את העבודה כמו שצריך ולהתחיל לסדר את הניירת. המשכנו לדבר וגילינו עוד הרבה נושאים משותפים בייננו.
בשלב מסוים זה הרגיש כמו דייט לא מתוכנן. ככה זה הכי טוב. הכי טבעי.
כבר התחלתי לחשוב איך אני משיג את המספר שלך. איך אני עושה הצהרת כוונות על כך שאני רוצה לצאת איתה ולא מבקש את המספר שלה כי אנחנו עובדים באותו מקום.
הרצתי כל מיני משפטים בראשי אבל אף אחד מהם לא נשמע מתאים.
לקראת סוף היום, כשכבר הייתי מאוהב בה לגמרי, היא תפסה אותי לא מוכן: "שי, אפשר לקבל את הטלפון שלך?"
איזה בחורה! הינה אחת שלא מקשיבה למה שהחברה בעצמה קובעת ומתחילה עם גבר.
"-054-87"
"לא, חמוד," היא קטעה אותי וצחקה. "לא התכוונתי לזה. אני צריכה את הטלפון שלך כדי להתקשר ממנו לשלי. אני לא מוצאת את האייפון שלי בכל הבלגן הזה".
הרגת אותי מצחוק
נשמע שהתלהבת יותר מדי 🙂
לא נורא תלמד לפעם הבאה