זוכרים את פדיחת ה"דייט שתקע אותי בחנייה"? למען האמת זאת לא הפדיחה היחידה שלי הקשורה לרכב. כמה שבועות לאחר מכן שוב היה רכב מעורב בפדיחה כאשר הפעם היא הייתה הרבה יותר מביכה מבחינתי.
זה קרה בדרך לתרגיל מילואים. נסענו מצריפין לצאלים עם רכבים שכורים. אני קיבלתי את רכב הנשים האולטימטיבי – ניסן מייקרה (כבר עדיף היה לנסוע בקופסת פודרה). מי שנסע איתי היה איזה קצין בסדיר שלא הכרתי קודם לכן. בדרך לדרום דיברנו על כל מיני שטויות. הוא היה בחור נחמד, אבל לא הפסיק לבלבל את המוח כל הדרך לבסיס. למען האמת זה היה יום חם מאוד באמצע יולי והתחלתי לנקר, אז בלבולי המוח שלו מנעו ממני להירדם. הוא לא הפסיק לדבר על החברה החדשה. הוא טען שהיא מפורסמת אבל עליו לשמור על זהותה בסוד. הוא טען שהיא תהרוג אותו אם הוא יגלה לסתם אנשים. היא מאוד קנאית לפרטיותה ולא רוצה שצלמים ירדפו אחריה.
"אני לא יכול לומר לך מי זאת," אמר הקצין. "אבל אם אתה במקרה תגיד את שמה ואני לא אכחיש, אז…"
"בר רפאלי?".
"איזה צפוי אתה. זה הניחוש הראשון של כולם. תהיה יותר יצירתי".
"אגם רודברג?".
"ממש לא. זה על גבול הפדופיליה, היא נראית כמו ילדה בת 12".
"אסתי גינזבורג?".
"היא נשואה".
"אני נראה לך קורא מדורי רכילות? מאיפה אני יודע? אממ…טהוניה מהאח הגדול?".
"לא".
וכך המשכתי לנחש עד שהפכתי לצמא. בין באר שבע לצאלים עצרתנו בתחנת הדלק. תוך כדי קניית השתייה והחטיפים המשכתי להריץ שמות בראש.
יצאתי מהחנות ונכנסתי למייקרה. תוך כדי שהנחתי את שקית השתייה והחטיפים על הרצפה אמרתי: "אני יודע! אתה עושה כל יום את חנה לאסלו דבר ראשון על הבוקר!"
צחוק גדול נשמע וזה לא היה צחוק גברי אלא נשי, ואז הבנתי שנכנסתי למייקרה הלא נכונה.
הסמקתי, התנצלתי בפני הזקנה החביבה שישבה ברכב וברחתי משם.