אני ועידו קבענו להיפגש לבירה בפאב שליד הבית שלי. עידו הציל פעם את חיי בדרום אמריקה. ככה הכרנו. התימני הראסטפר הזה, שנראה כמו הגרסה האסלית של בוב מארלי, עצר אותי רגע לפני שנכנסתי למונית מזויפת. אתם יודעים איך זה שם. שודדים מנצלים תיירים שלא מבינים כלום, באים עם מונית לא אמתית וגונבים את כספם תוך כדי נסיעה. לא היה לי מושג ששבוע קודם לכן, תייר אמריקאי נשדד ככה, וכשהוא לא רצה לתת את הארנק שלו, הם ירו לו כדור בראש וזרקו את הגופה שלו באיזה סמטה.
אז כן, עידו הציל את חיי, כי גם אני לא הייתי ממהר לתת את הארנק.
הטיול שלי נמשך 3 חודשים בלבד. הטיול שלו נמשך שנה והוא חזר רק אתמול לארץ. הבטחתי לו שכשיחזור אזמין אותו במשך כמה פעמים שירצה באותה שנה לבירה עלי. זה המעט שאני יכול לעשות למענו.
ראסטפר אחד עבר מולי, אבל זה לא היה הוא.
נהיה קריר בחוץ ולא היה לי נעים לעמוד ברחוב אז חשבתי להיכנס. רגע לפני שנכנסתי, איזה ערס אחד נדבק אלי, אחד מאותם הערסים עם התספורות הצבאיות: בצד אין כלום ולמעלה – מלבן שיער.
"פאב טוב זה?" הוא שאל.
"הוא בסדר," אמרתי," והתחלתי לחפש את מספר הטלפון של עידו בנייד.
"הכול טוב, אחי?".
"הכל פאנן בענן…" אמרתי לו מבלי להוריד את העיניים ממסך האייפון. העיקר שיעוף מפה. אני מקווה שהוא לא רוצה לשדוד אותי.
"אז מה? מה אתה אומר על מכבי?".
"עזוב אותי באימא שלך," אמרתי לו ולחצתי על השם של עידו בנייד. צליל חיוג נשמע, ובאותו זמן גם הנייד של הערס צלצל. יופי שיענה ויעזוב אותי בשקט.
"הלו," עידו ענה ואז הבנתי שגם הערס אמר "הלו" בדיוק באותו זמן.
הרגשתי כמו המפגר הכי גדול ביקום. איך לא זיהיתי שה"ערס" הזה היה בעצם עידו?