נפיחה / אופיר להב
היה זה יום רגיל כשאר הימים..
טוב, אולי לא ממש רגיל מפני שבדיוק באותו היום חגגו את המימונה.
חבר יקר וטוב שלי הזמין אותי בפעם הראשונה בחיי לאירוע שכזה. היות ואני, ילד לבנבן וחיוור מהעדה האשכנזית מעולם לא חוויתי מימונה, התרגשתי וישר נעניתי להזמנה של אותו חבר, היינו אז כבני 12.
הערב הגיע ואני הגעתי לפתח ביתו של אותו חבר.
רעש והמולה ושירים וריקודים ומלא מלא אוכל מתוק פקדו את הבית.
תפסתי לי מושב וחוויתי את האירוע, היה לי מאוד מוזר, מפני שהאירועים שלנו, האשכנזים עם המשפחות הקטנות והקרירות, לא ממש דומים לאותם אירועים אלו כמו המימונה…
מיותר לציין שגם בהרגשה הפנימית הרגשתי לא קשור למקום.
כולם שמחים, כולם נהנים ורק אני עם פנים המומות ובמקצת מחייכות תקוע שם בלי לדעת אם לאכול, למחוא בכפיים, לקום או לשבת או לעמוד על כיסא ולקרוא בקול…
שיא האירוע בשבילי היה משהו אחר לגמרי ממה שחשבתי שיהיה…
זמן ההגשה היה בשיאו, מאכלים פוזרו על השולחן כיד המלך, כולם הגיעו למושביהם והחלו ללעוס בכיף שלהם…
ובדרך כלל כשלועסים, לועסים בשקט, בלי לדבר ובלי לשיר, סביב השולחן שרר שקט יחסי.
חברי אשר, שבא לשבת לידי החל גם הוא לאכול וכמובן שדאג לי גם.
אך בשיא תמימותו, דאג לי לעוד דבר אשר גרם לי לרצות ולהיות ולו רק לכמה רגעים, שקוף, עד שאצא ממפתן הדלת ולא אראה את פניי שוב לעולם בבית הזה…
כולם בשקט, כולם סועדים, ופתאום נשמעה נפיחה נוראית של אלו בני השבעים – שמונים, שיצאה היישר מחלקו התחתון של חברי אשר, שבדיוק לאחר הבום הגדול קרא בקול:
"איייככסססס אופיר!!!"
כולם הפסיקו לאכול!
כל המבטים ננעצו בי…
וכל מה שהיה לי לומר היה: "אבל…………"
מה שהיה לאחר מכן איני ממש זוכר.
מה שאני כן זוכר זה שלקח לי קצת זמן לשוב לבית הזה ולהביט להוריו של החבר בעיניים…