היה שקוף שזה יקרה

היה שקוף שזה יקרה

הרגע המטושטש הזה שנראה שהכל עומד להיסגר. ככה זה כשחוזרים ברכבת הכמעט אחרונה והמאד מאחרת מהצבא ועוד ביום שישי.

כל כך מעט זמן יש לחופשה מהצבא ובכל זאת כל כך הרבה סידורים. לראות את ההורים, לבקש את האוטו, לצאת עם חברים, לא לשתות, לחזור, לישון, לראות את החבר, להיפרד, לקנות את השמפו שנגמר לך בסופר פארם. בקיצור, המון דברים וייתכן שלא בדיוק באותו סדר.

אבל שישי זה רגע משבת שזה 24 שעות לפני יום ראשון ובקיצור יוצא שהכל ברגע האחרון ואין זמן לישון.

אז ירדתי מהרכבת וסוג של חיוך לחוץ על פני. אמונה מלאה בליבי שאם אחייך ישאירו לי את הסופר פארם פתוח בהתאמה לשעון קיץ ולי יש עוד זמן. מי יכול לעמוד פני החיוך שלי? רק לתפוס שירות מהיר לסניף הקרוב ואני מרחק קריצה מהשמפו.

השירות היה מהיר מתמיד ואין לי כל ספק שמצליח לי, זה הסופשבוע שיקרו בו כל הניסים שלי. נכנסת לקניון, לבושה במדים מסודרים וחיוך ששווה יותר מהכל ובאופק, שם בקצה מחכה לו הסניף. כיוון שמשקפיים אף פעם לא היו הצד החזק שלי הם נותרו בתיק ובפנים מפזמת לה אותה מנגינה "רק שהסיף לא ייסגר".

אני מאמצת את עיניי לבדוק אם פתוח או סגור. נעצרת, יש אנשים בפנים, נפלא. מתקדמת במהירות ונעצרת, רק עובדי הסופר פארם שם, אולי סגור. כן סוג, לא סוג, אוף, טוב, תמהרי, תתקדמי ותיכנסי.

נכנסתי, בשיא המהירות והשמחה, בזכוכית הנקיה של הסופר פארם. הרי היה שקוף שזה יקרה.

הסופר פארם היה סגור, אבל מתוך רחמים הם פתחו לי את הדלת ונתנו לי לקנות את השמפו. אין כמו חיוך.